<h1>ראבי"ה סימן תקכ"ז</h1>
<h2>דף קכא.</h2>
ואיסור חדש נוהג בחמשת המינין בכוסמין בחיטין [ובשיפון ובשעורין] ובשבולת שועל, כדתנן בפרק העומר [ע' ע"א] ובמסכת חלה [פ"א מ"א]. כתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וכו' ואמר רבי יצחק בפרק קמא [דכריתות] [ה' ע"א] אכל לחם קלי וכרמל לוקה שלש דמייתרי קראי. ותנן במסכת ערלה [פ"ג מ"ט] החדש אסור מן התורה בכל מקום. והכי הילכתא כי האי סתמא, וכן פסק רבינו אלפסי. ואף על גב דהאי סתמא אתיא כרבי אליעזר בפרק קמא דקידושין [ל"ז ע"א] שאמר אף החדש, ובירושלמי דערלה [פ"ג ה"ט] גרסינן מתניתין כרבי אליעזר. מיהו בשאר סידרא הילכתא כוותיה, ובסדר טהרות בארבע. ואית דאית להו כי האי סברא בפרק קמא דנדה. וכיון דחדש נוהג בחוץ לארץ מן התורה, אסור לאכול חדש עד כניסת ליל שמונה עשר דניסן, דגרסינן בפרק העומר [ס"ח ע"ב] אמר רבינא אמרה לי אם (אם) אביך אכיל באורתא דשבסר נגהי תמניסר סבר לה כרבי יהודה, דאמר והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב עד עצם היום הזה עד עצימו של יום, עד ועד בכלל, וחייש לספיקא, והכי הילכתא. ואנו שאנו שותים שכר שעורים קודם פסח והם פעמים אינם נשרשים קודם העומר ולא התירם האיר מזרח של ששה עשר בניסן משנה זאת (או משנה זו שהשרישו קודם העומר, והוה ליה ספק ספיקא ומיעוטא דמיעוטא) ולא חיישינן לחדש שנוהג אף בשל גוים בחוצה לארץ. ואנו קונים מהם שכר, נראה לי דסמכינן ארובא דשיכרי שבאותו זמן העשוי משעורים ישנים או משנה זו שהושרשו קודם העומר, והוה ליה ספק ספיקא ומיעוטא דמעוטא, ולא חיישינן. [וכן] במקום [שאופין] לחם שעורים סמכינן ארובא, שהרי גבי ערלה שנוהג אפילו בשל גוים, ואפילו בחוצה לארץ היא אסורה מהלכה למשה מסיני, כדתנן החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה, אפילו הכי מקילין בה (רב), כדתנן יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט, הכי נמי איכא למימר גבי חדש, כדפרישית. והכי משמע בפרק קמא דקידושין [ל"ט ע"א] כדפרישית לגבי ערלה. [הילכך ודאי] דהיכא שידוע בבירור אסור עד נגהי תמניסר. ומנא תימרא דחדש וערלה נוהגים בשל גוים [בכל מקום], דגרסינן בירושלמי [סוף מסכת ערלה] [פ"ג ה"ט] ובירושלמי פרק ראשון דקידושין [ה"ט] [עלה] דהך משנה, רבי יונה בעי קומיה דרבי יוסה ולמה לא תנינן אף החלה עמהם [אמר ליה] לא תניא במתניתין רק דברים שנוהגין בישראלים ובגוים, פירוש חדש וערלה וכלאים, אבל חלה נוהגת בישראל ולא בגוים דכתיב [במדבר ט"ו] עריסותיכם ולא של גוים. וכן קבלתי מאבי מורי שערלה נוהגת בשל גוים. והא דתניא בספר[א] [קדושים פרשה ג' ה"ב] ונטעתם פרט לשנטעו עד שלא באו לארץ, ודכוותיה שנינו במסכת ערלה [פ"א מ"ב], התם משום דעדיין לא נצטוו אפילו ישראל עליה. ובדקית ואשכחית בגמרא דבני מערבא בריש פרק שני דחלה רבי יונה בעי קומיה דרבי [ירמיה] בשעה שנכנסו ישראל לארץ ישראל ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש אמר ליה למה [לא] עד כדון לחה אפילו יבישה [אמר ליה אפילו יבישה] אפילו קצורה מעתה ואפילו חטים בעלייה כך אני אומר לא יאכלו מצה בלילי פסח אמר רבי יונה מה דנפקית תהיתי דלא אמרית ליה שנוייא היא שמצות עשה דוחה את לא תעשה. על דעתיה דרבי יונה זו אמר מצות עשה דוחה למצות לא תעשה אף על פי שאינה כתובה בצידה ניחא על דעתיה דרבי יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצידה ממ[ה] שיהיו תגרים גוים מוכרים להם וכרבי ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו שבע שכבשו ושבע שחילקו, התיב רבי בון בר כהנא והכתיב [יהושע ה'] ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וגו' ולא בששה עשר התיב רבי אליעזר בר יוסי קומי ר' דוסא והכתיב [במדבר ל"ג] ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה ולא בחמשה עשר. עד כאן לשון הירושלמי. משם נמי משמע שחדש של גוים אסור [ד]משמע שלא אכלו מצה בליל פסח אלא לרבי יונה משום דאתי עשה ודחי לא תעשה, ולרבי יוסי של גוים הותר להם אז, שאף של ישראל לא נאסר אלא לאחר ירושה וישיבה כרבי ישמעאל בפרק קמא דקידושין [ל"ז ע"א]. ומיהו לאחר ירושה וישיבה נוכל לומר הכל נאסר אפילו של גוים בארץ. ומה שהוצרך כרבי ישמעאל, משום דלרבי עקיבא דאוסר חדש בחוץ לארץ, שדורש כל מקום שאתם יושבים, אפילו של תגרי גוים אסור מיד בכניסתם לארץ. ותמהני מה הוצרך לתרץ שקנו מתגרי גוים שהביאו מחוץ לארץ, הוה ליה לתרץ במה שמצאו בעלייה של אמוריים כשכבשו את הארץ, כיון דסבירא ליה כרבי ישמעאל. ושמא מפני שדומה לגזל, ואמרינן בירושלמי [דפסחים] ובחלה [פ"א ה"ט] דמצה גזולה אסור לברך עליה, ניחא ליה שקנו מתגרי גוים. ואף על גב דכתיב [דברים ז'] ואכלת את כל העמים, מצוה שאני, וכל כמה דמצי להדורי לשנוייה בהתירא מהדרי. ומן הירושלמי במסכת חלה לא שמעינן אלא לאסור חדש של גוים בארץ לרבי ישמעאל אבל בחוצה לארץ לא, [ולרבי אליעזר אף בחוצה לארץ], כאשר הוכחתי מירושלמי דערלה. ומדרבי ישמעאל נשמע לרבי אליעזר ולרבי עקיבא, דכי היכי דלרבי ישמעאל לא שני ליה בארץ בין של ישראל ובין של גוים הכי נמי לרבי אליעזר ולרבי עקיבא בחוץ לארץ אפילו בשל גוים, וסבירא ליה כרבי יונה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואכלו מצות. ואומר אני דאפילו למאן דאמר [גיטין מ"ז ע"א] יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר [ותרומה], הכא שאני, דכתיב [ויקרא כ"ג] מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים ואפילו בחוץ לארץ, כדאיתא בפרק קמא דקידושין [ל"ז ע"א], ומסברא זו אפילו דגוי נמי בחוץ לארץ לפי הירושלמי דערלה ודקידושין (ו)פרק קמא. מדאמר בירושלמי שלא אכלו מצות משמע שאפילו הביא שליש ביד גוי חדש נוהג בו, ובפרק קמא דראש השנה הלכה לנדרים [י"ג ע"א] אמר רבי ירמיה לאו מילתא היא דאמרי דבעי מיניה חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ מהיכן הקריבוהו ואם תאמר דעייל ביד גוי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר גוי ומנלן דאקריב דכתיב [יהושע ה'] ויאכלו מעבור הארץ וגו' ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל דאקריב עומר והדר אכיל ומהיכן הקריבוהו כל שלא הביא שליש ביד גוי, ודכוותיה גרסינן בפרק ראשון דקידושין [ל"ח ע"א] דאקריב עומר והדר אכל. ושיטת התלמוד על כרחיך כמאן דאמר מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע, דלמאן דאמר לאחר ירושה וישיבה בלא הקרבת העומר היו מותרים בחדש. וגם משמע התם אי לאו דכתיב קצירכם הוי שרינן לאתויי עומר מקציר גוי, ואילו לא היה איסור חדש נוהג בו לא היו יכולים להביא ממנו, דכתיב [ויקרא כ"ג] ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד הביאכם וגו', משמע שמאותו שנאמר עליו לא תאכלו היו מביאים, אלא שמע מינה דאסור ואפילו הכי מיעטה קרא מקצירכם. ועוד אי חדש דגוים מותר, בלא הקרבת העומר אמאי לא אכיל ממה שהביא שליש ביד גוי, כיון דקים להו לשליש לבין פחות משליש. ואם תאמר אדרבא לאידך גיסא כיון דקציר גוי אין מביאין ממנו עומר, יהיה מותר חדש שלו, הא כתיב רחמנא ממושבותיכם, וסבירא להו להנהו אמוראי דשל גוים נמי במשמע, ולית להו נמי האיר המזרח מתיר ואית להו דרבי יהודה דאמר כל היום כלו אסור, ולכך הוצרכו להקרבת העומר תחלה, שאם לא כן לא היה יכול להוכיח דאיקריב עומר והדר אכיל. ומיהו כי מעיינית בה אין הוכחות התלמוד דקים להו מפני שלא (י)אכלו בלא היתר העומר, דאם כן אמאי לא קא דחי ליה תלמודא לעולם לא קים להו, וממה נפשך לא אכיל שהרי גם של גוי אסור, ואפילו אם של גוי מותר מספיקא לא אכלי בלא הקרבת העומר, דדילמא הביא שליש ביד ישראל, [אלא ודאי] אינו מוכיח ממה שלא אכלו, אלא ממאי שאקריב עומר קודם שאכלו, ועומר לא היו מקריבין בעודה בספק להקריבו, שהרי אינו כשר להביא מקציר גוי, אלא שמע מינה דקים להו. ואינו שייך מחלוקת דין חדש במחלוקת אם יש קנין או אין קנין, דהתם בקראי קמפלגי, כדאיתא בפרק השולח [מ"ז ע"א], והכי נמי בקראי פליגי, דלמר מושבותיכם לאחר ירושה וישיבה משמע, ולמר בכל מקום שאתם יושבים משמע. והא דפליגי רבי בון בר כהנא ורבי אליעזר בר [יוסי] בפתרון ממחרת הפסח, לא איתברר לי אי פליגי בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא אי מיד נאסרו או לאחר ירושה וישיבה, או שמא תרווייהו סבירא להו דמיד נאסרו בחדש שזרעו בתחלת ביאתן לארץ, ומאן דמוקי ליה קרא בחמשה עשר סבירא ליה דלא נאסרו (אלא) במה שבעלייה של אמוריים. ובפרק קמא דמנחות [ה' ע"ב] גרסינן שכן מותרת חדש בחוצה לארץ, לא שנא דישראל ולא שנא דגוים. מכל פנים נראה לי דחדש של גוים היכא שידוע לנו, שיש להרחיק ממנו, אבל סמכינן ארובא כדלעיל, ותו לא מידי. אבי העזרי.
